נסיך גולה

בדרך חזרה הביתה מטיול של שבת, אנו רואים מרחוק את המבנה הלבן של אולם
ההחלקה על הקרח ומחליטים לעצור לבקר בו. בכניסה לאולם מתגבהים לעומתנו גליה
הסוערים של מוזיקת כנורות ובחלל האולם הגדול שוררת קרירות נעימה.
מכל העברים נשמעות קריאות עליזות והמולת צחוקים. אני יושבת על ספסל אבן מול
משטח ההחלקה ומתבוננת לפני. על רחבת הקרח, לצליליה הסוחפים של המוזיקה
המתנגנת בעוז, גולשים כתריסר צעירים. הם נראים בשנות העשרים לחייהם,
הבנים בתספורות קצרות, בג'ינסים ובטריקו. הבנות בחולצות צמודות ובמכנסיים נמוכי
מותן. הם גולשים ביחד, אוחזים ידיים, נוחתים מדי פעם על הקרח בגמלוניות יתרה
תוך כדי היתקלויות מכוונות זה בזו, מתיזים על סביבותיהם רסיסי קור
ושמחת נעורים תוססת.
כשאני מבחינה בו, הוא עומד בקצה משטח ההחלקה, נועל את הנעליים המיוחדות,
מתכונן להתחיל לגלוש. על רקע הצעירים שחגים סביבו, יש בו משהו שונה, משהו שמושך
את עיניי. הוא נראה בשנות השלושים לחייו, גבוה, רזה, גרמי, כתפיו כפופות וחזהו שקוע
פנימה. הוא לבוש במכנסיים בעלי גזרה מיושנת בצבע ורוד, בחולצה ירקרקה ובמקטורן
צבעוני. בעיניו קבוע מבט מתוח, המתכהה ככל שגוברים סביבו העליזות והצחוק.
כשחולפות על פניו הבנות, תוך כדי צחקוקים ומחוות גוף חינניות, הוא מעיף לעברן
מבטים חטופים כאילו איננו מעז להביט בהן יותר מדי. הוא עומד דומם, רגעים ארוכים,
מכונס בתוך עצמו, מרוחק, פניו חתומות. דומה שיש סביבו חומות בלתי נראות שגורמות לו
להיראות כמו ילד שאיבד את אמו. הוא עוצם את עיניו לרגע כאילו הוא מחפש דבר מה.
כשהוא פוקח אותן, הוא מישיר את מבטו קדימה ואז פותח את כפות ידיו המאוגרפות,
פורש את זרועותיו לצדדים ומתחיל לגלוש על פני הקרח.
וואווו!!! אני מתבוננת בו אחוזת התפעלות. הרגליים שלו יודעות להפליא את מלאכת הגלישה.
הוא שט על פני הקרח קליל כנוצה. אך כשאני מביטה בפניו החיוורות ורואה את מבטו
המתוח נעלמת תחושת הקלילות שהוא משרה עלי בבת אחת.
כבר צפוף על הרחבה, אך באיזשהו אופן מוזר איש לא נתקל בו, כאילו נוצר סביבו,
תוך כדי המעוף שהוא יוצר בריקודו, מרחב מוגן. מדי פעם מפנה מישהו מהגולשים את ראשו
ומביט בו בהשתאות. אך נראה שהוא לא שם לבו לכך. הוא מרוכז לחלוטין בגלישה.
צלילי המוזיקה מתלהטים והולכים ויחד עמם לאט לאט נמשכות כתפיו לאחור ועמם מזדקף
גם חזהו. הוא חג במקומו, מסתחרר סביב עצמו בסחרור מרהיב ועוצם את עיניו.
כשהוא פוקח אותן שוב, אחרי דקות ארוכות, הן נראות רכות כעיני תינוק ופניו מלאות באור.
נראה שהריקוד הזה משחרר מתוכו דבר מה שלא היה שם קודם.

אני מביטה בו מרוכזת, תוהה מהו הדבר? ואז, פתאום, מתוך העדות האילמת הזאת שקורית
מחיי לחייו, מתבהר לי מהו שרואות עיני : זהו הנסיך שהוא נועד להיות מאז ומתמיד.
הנסיך ששב סוף סוף הביתה לממלכתו הבטוחה, אחרי שגלה ממנה גלות ארוכה וממושכת.

בשעת בין ערביים של שבת סתווית, על רחבת קרח בעיר צפונית קטנה, הזמן כאילו
קופא מלכת. קרן שמש יחידה מפזזת לה מבעד לחלון גבוה וצר ונסיך שחוזר מגלות
ארוכה רוקד, באופן שמרעיד לי את הלב, את ריקוד שיבתו הביתה.

מעיין.

הספור הזה מוקדש באהבה לכל הנסיכים והנסיכות הגולים שמחפשים עדיין את הדרך הביתה..

ערמת עיתוני סוף השבוע פזורה לפניי על השטיח. אני מביטה בה וחשה את הקמטים שבין
גבותיי הולכים ומזדעפים. מאז שהגענו להתארח בבית המשפחה בירושלים אני מעיינת
בעיתונים וככל שהערימה שלפני הולכת ומתגבהת, פושטת בחזי תחושת מועקה
עמומה. סיפורי העיתון, כדרכם של סיפורים, מעלים בראשי תמונות ואני מתחילה
לשים לב שבתמונות האלו חסר משהו: אין בהן צבעים, כולן תמונות בשחור לבן.
לשניות נדמה שמבזיקה דרכן איזו פיסת צבע אבל היא נראית לא שייכת ומיד נעלמת.
אני משליכה את המוסף שבידי לראש הערימה ומצטמררת, כל כך קר לי פתאום.
כמעט בלי ששמתי לב משהו נעלם מחיי.. כאילו איזו יד נעלמת הזדחלה פנימה ועטפה
בשמיכה קרה את לבי, כאילו הונחה מול עיני עדשה שחסמה עבורי את כל הגוונים.
"זה אפשר לך לצלוח בשלום את השנתיים הקשות האלו, מוכות הפיגועים" טוען בתוכי
קול ההגיון "זה הגן עליך מכל הכאב והשכול שמסביב". כן, אני ממלמלת בהסכמה
אבל מרגישה כמו ילדה שאיבדה את מיטב אוצרותיה. כשבן זוגי מציע לי לצאת איתו ועם
הילדים לטיול של אחר-הצהרים בעיר אני לא חושבת פעמיים, אני קופצת על רגלי ותוך
זמן קצר אנחנו במכונית בדרכנו לגן הפעמון. בפעם הראשונה שאני רואה אותן הן עומדות
שם, בפאתי מסיבת אירוסין שעורך זוג אתיופי בגן. שלוש נשים ערביות ממזרח העיר,
עטופות בשמלות ובמטפחות רחבות, מוקפות בתריסר ילדים. הן עומדות שם כשראשיהן
סמוכים זה לזה ומתבוננות ברוקדים. צלילי התופים והשירה סוחפים ומשהו פראי ומתוק נשפך
עימם אל רחבי הגן המוריק. על רחבת אבן מוקפת דשא, מתחת לחופתם הכהה של עצים עבי
גזע רוקדים החוגגים. הנשים כהות העור הלבושות בשמלות נוצצות ורכות ועשרות צמות
צבעוניות קלועות בשערן, הגברים בחולצותיהם הבהירות המקיפים אותן סביב סביב.
מעגל הרוקדים הצפוף שנפתח ומזמין לתוכו כל הזמן עוד ועוד.. ילדי גילו בנתיים את מתקני
המשחקים ואת הגמל המטייל ביניהם והם רצים לכיוונם. אביהם מלוה אותם ולי ניתנת ההזדמנות
להתענג שעה ארוכה מספסל סמוך, על התאטרון האנושי הססגוני הזה המתנחשל מולי.
הערב מתחיל לרדת, הגמל השלים כבר כמה וכמה סיבובים ארוכים מסביב לגן,
באים לקרוא לי, הגיע הזמן להמשיך. אני נאנחת בצער, קמה על רגלי ואז אני רואה אותן
שוב, הן עדיין עומדות שם. כשאני עוברת על פניהן מבטי נתקל במבטן, מהו הדבר שאני רואה
שם בעיניהן ? שאלה מהירה זוקפת ראשה ומכישה בתוך מוחי, אך אני משלחת אותה
ממני והלאה, לא רוצה לדעת את התשובה. עזבי, אני אומרת לעצמי, מנסה לגרש את
הקדרות שנחתה עלי פתאום . פשוט קראת יותר מדי עיתונים, יותר מדי סיפורים מטורפים.
אויר הבדולח הצלול מתחיל לצבוט בעור ואנו מתקדמים לכיוון היציאה מהגן.
השביל מתפתל בין שיחי ורדים ובטבורו ניצבים מתקני טיפוס שהילדים מתעכבים לידם.
מזווית העין אני רואה את חבורת הנשים וילדיהן פוסעת לפנינו ונעלמת מן העין.
אנחנו כבר כמעט ביציאה מן הגן כשאני רואה אותן שוב, בגן שעשועים קטן שעל אדמתו
החולית הוקמו קרוסלה, מגלשה וכמה ספסלים. על הקרוסלה המסתובבת יושבות שתיים
מהנשים ומסביבן חלק מילדי המשפחה, שאר הילדים גולשים בצהלות במגלשה.

בתי בת החמש אוחזת בידי ומביטה לעבר הקרוסלה, כבר קודם רצתה להגיע אליה.
"תראי, נורא צפוף כאן עכשיו" אני אומרת לה בניסיון לשדל אותה להמשיך הלאה. היא
אינה עונה לי, רק נוטעת את רגליה בנחישות בקרקע ומביטה במבט מרוכז לעבר הקרוסלה.

פתאום ניתקת מהחבורה נערה כבת שש עשרה, לבושה בג'ינס ובחולצת פלנל משובצת
ומתקדמת לעברנו בצעדים עליזים. עיניה השחורות בורקות, פניה העגולות מחייכות,
היא מנענעת את ירכיה כמו בריקוד חיזור, מושיטה את ידיה בתנועות של הזמנה וקוראת
בערבית לילדתי: "תעלי, תעלי" (בואי, בואי). היא מזמינה אותך לבוא איתה. אני אומרת
לבתי, תוהה אם תלך. הקטנה מתמהמהת מספר שניות ואז היא משחררת את ידי האחוזה בידה
והולכת לקראת הנערה המחייכת. זו אוחזת בידה של הילדה ומוליכה אותה בלבביות לעבר
הקרוסלה. תוך כדי כך היא קוראת בערבית לאחת הנשים שיושבות עליה.
הקרוסלה נעצרת באחת. הנערה מרימה את הילדה ומושיבה אותה אחר כבוד במקום שפינתה
לה האישה. זו פורשת את זרועותיה ורגע בלתי נשכח מונצח בתודעתי, מימין היא
חובקת את בנה הקטן ומשמאל, בטבעיות רבה, היא כורכת את זרועה סביב כתפיה
של בתי. אמרות מטפחתה החומה מלחכות קלות את כתפי שני הילדים ונשימתי נעתקת.
המרקם של התמונה הלא צפויה הפרושה לפני נדמה בעיני עדין כל כך אני חוששת לעשות
תנועה מיותרת שתפגע בו. אינני היחידה שנוהגת באיפוק, כל שאר הדמויות,כך נדמה,
מלאות רצון טוב, אך מאופקות. הדמות היחידה שמרקדת לכל עבר בתנועות רחבות, עליזות וקצת תיאטרליות היא הנערה

אני מביטה בבתי הקטנה, היא יושבת נינוחה, מחייכת חיוך קטן ושקט, מניחה לאישה
הערבייה לחבק אותה. דבר בתנועותיה אינו מרמז על רצון ללכת משם. אחר כך
כשנדבר על כך היא תאמר: "הרגשתי כאילו מישהי מהמשפחה שלי מחבקת אותי".
אני מביטה שוב בתמונה, חולצתה הצהובה של הילדה מבהיקה על רקע שמלתה החומה
של האישה. הצבעים זוהרים, חיים ונושמים. סיבוב ועוד סיבוב והקרוסלה נעצרת.
ילדונת במכנסיים אדומים יורדת ממנה, חוזרת אלי בריצה ואוחזת בידי. מבטה נעוץ
עתה במגלשה הצבועה בירוק זרחני, והנה שוב מרצדים מולנו צעדי הריקוד הרחבים והחיוך
הזורח של הנערה ושוב היא קוראת לה: "תעלי, תעלי". הפעם ילדתי מניחה לידי מיד ורצה
לעבר הנערה ושתיהן פונות לעבר המגלשה כשהן אוחזות יד ביד, הנערה דוחקת באחיה
ואחייניה לפנות מקום על המגלשה, פורשת על הילדה חסות צחקנית ותוך כדי כך
מפטפטת בעליזות עם בני משפחתה הפזורים על פני הגן הקטן ועם ילדתי שנדמה
שמבינה את שפתה. אני מביטה בתמונות, נוצרת אותן בלבי, יודעת שאזדקק לצבעיהן
הזוהרים בימים הטרופים שאולי עוד יגיעו.. רגע לפני שאנחנו הולכות משם, אני נפנית
לנערה ואומרת לה: "שוקראן". "עפואן" (בבקשה) היא עונה לי בחיוך רחב. כשאנחנו
כבר רחוקות משם נושאת אלי בתי את עיניה ואומרת לי: "את אמרת לה שוקראן רק פעם
אחת, היית צריכה להגיד לה, שוקראן, שוקראן, שוקראן!!!". אני שומעת את הלהט
בקולה ורוצה להבטיח שאולי יהיו עוד הזדמנויות. המילים אינן באות אבל בתוכי
מתחילים רמציה של מדורת התקווה ללחשש חרש.
.
מעיין (אוגוסט 2004)

אם אספר לך את סיפור חיי...

"יש דבר שאני חולמת לעשות כבר הרבה שנים", כך אני אומרת לגברת לבנת שיער
היושבת לצדי, "לתעד סיפורי חיים של אנשים בגילך". השיחה בינינו מפכה בזרם ידידותי
וקולח מהרגע שהוצגנו זו בפני זו. הגברת הזקנה שולחת לעברי מבט חקרני ואומרת:
"אם אספר לך את סיפור חיי הוא לא יתחיל משם, הוא יתחיל מהארץ". פניה מתבהרות
"יש לי הרבה סיפורים יפים עבורך, מאז שהגעתי לארץ אני גרה באותו רחוב שקט
בתל אביב וראיתי כל כך הרבה דברים שהשתנו והתפתחו בחיים כאן ",

היא משתהה לרגע כאילו מגייסת בתוכה דבר מה ואז עיניה מתכהות והיא אומרת "על מה
שקרה שם אני לא מדברת, לא מספרת לאיש אפילו לא לבני יחידי". אני מהנהנת בשתיקה
תוהה איך אפשר לשאת את המשא הכבד הזה כל כך הרבה שנים לבד ובו בזמן יודעת
שלעתים ישנן דלתות שכדאי להשאירן נעולות, להניח לחשכה שמאחוריהן לגונן על
שפיות הדעת. הגברת שלצדי היא דודה אניה, אלמנה קשישה בת שמונים וחמש,
ניצולת שואה. בנה היחיד מתגורר עם משפחתו זה שנים רבות בארה"ב והיא הוזמנה
לכאן הערב לביתה של אחותי כקרובת משפחה של בעלה כדי לחגוג עמנו את ליל הסדר.
יש בגברת הקשישה משהו שמושך את לבי מהשניה הראשונה של פגישתנו. יש בפניה
החרושות קמטים איזה יופי שמרתק אותי. היא אישה קטנת קומה, כתפיה שחוחות קמעא,
שיערה לבן ומסורק לאחור בקפידה ועיניה חכמות ובהירות מבט.

כשאנו מוזמנים אל שולחן הסדר הארוך אני מתיישבת לצדה ובינות להקראה השבטית
העליזה של טקסטים ארמיים מוכרים אנו ממשיכות לפטפט בשקט. לאט לאט נפרשות
לנגד עיניי, דרך סיפורה תמונות חיים ממחוזות אחרים. אני מתוודעת לבעלה האהוב שהלך
לעולמו לפני עשרים שנה, "הוא היה צלם עם עיניים של אמן. כשהוא צילם אנשים זה לא
דמה לאף תמונה שצילם מישהו לפניו". אני שומעת את הגעגוע בקולה כשהיא מדברת על
בנה ומשפחתו. היא עורכת לי סיור מלבב ברחובות תל אביב של פעם ומתארת לי את שגרת
יומה "חס וחלילה לא בבית אבות, אני עדיין מסוגלת לדאוג לעצמי, אני פשוט עושה הכל
לאט, לא ממהרת לשום מקום. וחוץ מזה" היא מוסיפה, "את יודעת למה הכתפיים כפופות?
לא פשוט לשאת על הגב שמונים וחמש שנה, אבל" וכאן עולה חיוך שובב על פניה,
היא מנמיכה את קולה וממתיקה עמי את סודה... "יש לי הסכם איתו", (היא מצביעה למעלה),
"שכאשר יגיע זמני הוא לא יתמהמה". אני נשבית בקסמה של הגברת הזקנה. בתום
הארוחה מתפזרים האורחים ברחבי המרפסת והגן ואנו נותרות לבדנו על יד השולחן.
דודה אניה עורמת במטלית פירורי מצה שפיזר אחד הילדים וגוערת בי כשאני מנסה לעזור,
"עזבי, תני לי לעשות משהו שאני טובה בו, את לא יודעת שאני ייקית?"

ואז ללא שום הכנה היא רוכנת אלי ואומרת: "עכשיו אספר לך סיפור, סיפור משם".
בשקט שנפרש בינינו היא פותחת ומספרת, "כשהייתי שם במחנה באושוויץ, היה רק מסלול
אחד שהיה אפשרי עבורנו, מהביתן בו גרנו לעבודה ובערב חזרה מהעבודה לביתן.
אם מישהו ניסה לסטות מהמסלול הקבוע הזה הוא הסתכן בירייה בראש. הייתי אז בת
תשע-עשרה, את כל בני משפחתי איבדתי בדרך, לגופי הייתה שמלה ישנה ולראשי מטפחת
גדולה ישנה שנותרה לי מאמי. יום אחד כשהחל טור האנשים לחזור לביתן מצאתי את עצמי
חומקת ממנו ופונה למטבח בו עבדו בחורות פולניות. ניגשתי לאחת מהן שעבדה בירכתי
המטבח, הסרתי את מטפחת הראש הישנה מראשי, פרשתי אותה לפניה ואמרתי לה בקול תקיף:
'עכשיו את הולכת למלא את כל המטפחת בסוכר!' הפולנייה העיפה בי מבט מהיר ואז
הושיטה בחופזה את ידה לקופסת הסוכר וגדשה בו את מטפחתי. צררתי את המטפחת
וחמקתי חזרה לביתן". הגברת הזקנה משתהה קמעא, כתפיה מזדקפות מעט, פניה מתמלאות
בהתרגשות, נראה כאילו עברה לממד אחר של זמן. "בביתן עברתי ממיטה למיטה, מאדם לאדם
וחילקתי את האוצר היקר בין כולם", היא מביטה בי כמו מנסה לאמוד את רישומו של סיפורה
עלי ומוסיפה "היום, אני לא מבינה איך יכולתי לעשות מעשה כל כך מטורף, מה בדיוק
חשבתי שאני עושה, אבל הייתי פשוט חייבת לעשות את זה...מאותו יום הכל
השתנה עבורי, הפסקתי לפחד."

"די," היא אומרת פתאום בחיוך מתנצל ומושכת בכתפיה. "אני מצטערת שאחרי ערב
כל כך נעים ושמח אני מספרת לך סיפור ממקומות כל כך עצובים." אבל כשהיא רואה את
ידי המונחת במחוות הוקרה על לבי חיוכה מתרכך.
"את יודעת?" אני אומרת לה, "כל שנה בפסח אני מחפשת משמעות חדשה למושג הזה,
של לצאת מעבדות לחרות. השנה מצאתי אותה הודות לסיפור שלך,
הודות לכך שבחרת לספר לי אותו."

כעבור ימים אחדים נזכרתי במשהו, בשבוע שקדם לליל הסדר אפפו אותי פחדים ישנים
לגבי החלטה חשובה שהייתי צריכה לקבל, הם היו שם בירכתי מוחי כשהגעתי לחגיגת הסדר.
היום אחרי אותו מפגש, נראה שהפחדים נשארו מאחור וההחלטה שאני צריכה לקבל
ברורה . אני תוהה האם הסיפור של הגברת הזקנה ניתן לי באופן מסתורי כלשהו
כ"סיפור במתנה"..

בכל אופן הסיפור הזה אצור כרגע באמתחתי, ממתין להימסר לאדם הבא שיזדקק לו
ואני מתכוונת להעביר אותו הלאה בדיוק כפי שקיבלתי אותו, כמו במרוץ שליחים,
כמו לפיד מאיר של אומץ ותקווה....

מעיין (מאי 2005)

לפרטים נוספים, סדנאות, הרצאות ,קורסים והנחייה אישית
ניתן לפנות למעיין בן אריה בטל. 050-5489488
maayan.benarie@gmail.com